הסיפור שלי מה 7/10

זה התחיל ב 06:30 בבוקר עם רעשי מלחמה חזקים, כאלה שהתעוררתי מהם וחשבתי לרגע אולי הם רעשים של סופת רעמים.

אלה לא היו בומים שאנו מורגלים לשמוע באזור שלנו, אלא רעש נפילת טילים, פיצוצים ויריות. מאותו הרגע אני במצב הגנה והישרדות חזק, שומרת על הבית, על הבנות ועל הנפש שלי. חלק מהאסטרטגיה שלי היא לשדר חוזק, לתת מהידע שלי, לעזור לאחרים ככל יכולתי ולא לטבוע בפחד, לפעמים אפילו בכלל לאטום אוזניים ועיניים ולא לשמוע מה באמת קורה שם בחוץ, מחוץ לממ"ד, לבית ולמושב שלנו… לחברים שלנו.

אבל המידע חודר בכל מיני דרכים, אני מתעניינת בשלומה של חברה של השכנה שחדרו לביתה מחבלים במושב הסמוך והשכנה משתפת שהחברה בסדר, אבל חבר אחר טוב שלהם ואשתו נרצחו. שלומי ושחר מתיאס. שלומי הוא המורה למוסיקה של בנותיי בבית הספר "מרחבי אשכול" ואני נאלצת לאחר זמן מה לספר להן, כדי שלא ישמעו את החדשות הרעות הללו בדרך אחרת.

אחותן הגדולה מחוברת לוואטאפ, חברה מהכיתה מתחננת שיצילו אותה, יש לה בבית מחבלים חמושים. חוסר אונים. אנחנו בממ"ד סגורים ונצורים בבית.

איך נוכל לעזור? מתפללות עליה, עלינו על כולם.

איזו תפילה מתאימה לרגעים זוועתיים כאלה???

לך אלי תשוקתי…

אל מלא רחמים

שיר למעלות??!!!

שואלת את אישי האתאיסט איזו תפילה מתאימה עכשיו???

הוא עונה לי מיד תוך כדי שהוא מנסה להבין איך לשבצ"ר נעילה לדלת הממ"ד שלא ננעלת….

גַּ֤ם כִּֽי־אֵלֵ֨ךְ בְּגֵ֪יא צַלְמָ֡וֶת

לֹא־אִ֘ירָ֤א רָ֗ע

כִּי־אַתָּ֥ה עִמָּדִ֑י

שִׁבְטְךָ֥ וּ֝מִשְׁעַנְתֶּ֗ךָ

הֵ֣מָּה יְנַֽחֲמֻֽנִי

אני קוראת בקול רם והבנות חוזרות אחריי.

בקשתי ממעיין שתבדוק לשלום חברתה.

לאביה ולאחיה יש נשק והם הבריחו את המחבלים. תודה לאל… חוזרים להתרכז בהישרדות שלנו.

אני מכינה את הבנות למצב שבו באים אלינו מחבלים, בכוונה אומרת "באים" ולא חודרים או פורצים… באים. כמו אורחים קרואים. אם הם באים אלינו אנחנו נדאג לשלומם, זו הטקטיקה שלנו, נראה אם הם צמאים או רעבים, נהיה אנושיות ונחמדות ואז אולי הם גם יהפכו לאנושיים.

הבנות מקשיבות לי וקולטות את המסר.

בין לבין אנחנו צוחקים, בדיחות, שירים, משחקים, זמן מסך… עמית מקבל המון שיחות מבחוץ ושומע מה באמת קורה. אני נאטמת. מה שחשוב זה רק מה שעכשיו. עכשיו כולנו בריאים ושלמים ונושמים.

אין צבא ומשטרה במושב אבל גם אין מחבלים במושב. "אנחנו מושב חזק עם אנשים חזקים" אני אומרת לי ולבנות. לא יתנו פה לאף אחד להיכנס.

כותבת מילים מעודדות ומחזקות בקבוצת הוואטאפ של קהילת הנשים של אשכול שאני מנהלת. מציעה לכולן להתפלל ולדמיין הגנה ושמירה על כולנו. זה מוכח מחקרית כמחזק חוסן, והנפש שלנו חשובה כמו הגוף.

חברה מקיבוץ בארי שחברה בקבוצה הזו, כנראה רואה את ההודעה ופונה אליי בפרטי בבקשה שאשלח הגנות רוחניות, מאותו רגע אני אתה, מתפללת עליה ועל משפחתה ושולחת לה את כל הגנות היקום. אין לי עדיין חצי מושג על הזוועות שהיא עוברת.

היא מפסיקה לענות לי בשלב מסוים, אבל אני מרגישה שהיא בסדר וחוזרת להישרדות שלי.

למחרת ב-8 וחצי בבוקר היא מודיעה לי שהם יצאו שלמים. להבדיל ממאות חברי קיבוץ אחרים שלהם 😔

אני נושמת.

גם עכשיו בעודי כותבת אני נושמת,

הנשימה מחזירה אותי לכאן ועכשיו הכל בסדר. למרות שהכל ממש לא בסדר.

שיר למעלות

אשא עיני אל ההרים

מאין יבוא עזרי???

אלוהים איתי כל הזמן. בעיקר ברגעים שאני יוצאת לשירותים ומדובר בהרבה רגעים שכאלה.

רק בלילה כשכולם ישנים בממ"ד, אני מרגישה את הפחד משתולל בתוכי, לא נותן לי מנוח. מתחילה לחשוב על כל החברות שיש לי בקיבוצים שנטבחו.

נזכרת בתמרי מניר עוז, כותבת לה בוואטאפ ורק קו אחד מתקבל. תמרי תמיד זמינה. זה לא סימן טוב.

למחרת בבוקר דלית רם, חברה אחרת מקיבוץ מניר עוז משתפת שהיא ומשפחתה שרדו את התופת, פעמיים היו אצלם מחבלים בבית, בזזו ושדדו מכל הבא ליד, אבל הם שרדו.

אני שואלת אותה מה עם תמרי והיא מבשרת לי בשורות רעות מאוד.

לא נתפס. עד עכשיו לא נתפס שתמרי נרצחה יחד עם כל בני משפחתה, אהוב ליבה, האיש שלה, יונתן, שלושת ילדיהם הקטנים וסבתם קרול, אמו של יונתן.

אולי בהלוויה או בשבעה או לא יודעת מתי נוכל לתפוס. אי אפשר לתפוס שהיא לא פה, כל כך חיה פעילה עושה אוהבת אנושית רגישה חכמה.

באותו הקיבוץ של דלית ותמרי, נחטפו שניים מילדיה של חברה טובה אחרת, הדס קלדרון. החודש היה תורה של הדס להנחות את מפגש קהילת הנשים…לא הספקנו לקבוע מועד…. המפגש כבר לא יקרה החודש אם בכלל…

מתפללת לחזרתם שלמים ובריאים. לא רוצה לחשוב מה הם עוברים עכשיו.

יום יומיים אחר כך, בעודי במקום מבטחים, מתחילה למצוא את הכוחות לפנות לעשרות ממכריי מהמועצה, בעיקר לאלו המתגוררים בישובים צמודי הגדר. מי שהעזתי לפנות אליו- חי. איזה נס.

אתמול בדרך לאילת נזכרתי בעוד שתי אהובות המתגוררות בבארי, איך רק עכשיו נזכרתי בהן!!??!!

אתמול בערב כתבתי לשתיהן, אם וביתה, רק קו אחד.. . בדקתי מתי הן נראו לאחרונה.

שתיהן ב 12:05 יום שבת.

בוקס לבטן. האם הן נחטפו? האם הן נרצחו? אני לא יודעת ולא יודעת איך ועם מי לברר.

נושמת.

נושמת ללב

שולחת אהבה לרעיה ולהילה.

נושמת ללב

שולחת אהבה לי ולבנותיי.

לאישי. לכל העולם.

יש לי אמונה, יש בי אהבה והיא שומרת עליי.

יש לי עוד כל כך הרבה לספר

ולכתוב ולהעיד ולכאוב,

אבל זה לא הזמן כרגע.

תודה על החיים. תודה שאנחנו כאן.

אלוהים יעזור לנו להתמודד עם כל האובדנים הנוראיים האלה. נצמח ביחד מהאדמה החרוכה. פשוט כי יש בנו נשמת חיים. תודה לאל שיש.

*הטקסט נכתב ב 12/10.

מעדכנת היום, ב 26/12, שני ילדיה של הדס קלדרון, סהר וארז, חזרו בעסקת החטופים. עופר אביהם עדיין חטוף בעזה. הילה ורעיה גם כן חזרו באותה עסקה להשבת חטופים.

בתפילה ענקית מפה להשבת כל שאר החטופים בשלום, לניצחוננו ולניצחון החיילים שלנו שישובו מעתה כולם בריאים ושלמים בגוף ובנפש, לרפואתם של כל הפגועים בגוף ובנפש מהטבח ב 7/10 ומהמלחמה שנמשכת מאז ולשלום כל עם ישראל ומבקשי שלומו בארץ ובתפוצות.

פוסטים נוספים

# מסרים, סיפורים

אני כיתת כוננות בלי נשק.

# למען הקהילה, מסרים

על התמודדות מחזקת עם טראומה