מה התכלית של זה הכאב?

השבוע חזרתי מניחום אבלים של קולגה לעבודה שנעדרה מאז ה 7/10 ולפני כשבוע פורסם כי היא נרצחה וגופתה נחטפה לעזה, לפני שנפרדתי מילדיה האבלים הצעתי את עזרתי בהפקת אירוע לזכרה, סדנאות, מוסיקה, יצירה ומיינדפולס, כפי שג'ודי אהבה, מתברר שהם כבר חשבו על הפקת אירוע כזה, הדגשתי בפניהם שיש לי ניסיון בהפקת אירועים בסגנון ואשמח לעזור, ונסעתי חזרה לבית שאנו חיים בתקופה הזו, בקיבוץ נען. בנסיעה על כביש שש הרגשתי את הלב שלי נוכח בתוכי, הרגשתי בקיומו של בית החזה שלי. עכשיו אני בטוחה בכך שהלב הוא אכן בעל הבית העיקרי של הרגשות, ולא המוח. מעולם לא הרגשתי את ליבי בתוכי, פועם ומזרים דם לכל חלקי גופי, כפי שאני מרגישה אותו מאז ה 7/10.

בדרך עצרתי לפגוש חברה, הרגשתי שאני לא יכולה להיות עם הכאב העצום הזה לבד. הלכנו לאכול פלאפל בשכונת שעריים ברחובות, שכונה ששתינו התגוררנו בה פעם, שכונה שמזכירה לי פשטות, שורשים ובית. התנחמתי במפגש עם מוכר חביב ומסביר פנים שמדבר בח' ו ע', מישיר מבט, מפנק בכדור פלאפל טרי וחם, עוד לפני שבכלל הזמנתי את המנה שלי, ומקבל תשלום רק במזומן. כמו פעם, כשלא ידעתי שיש כזו אכזריות בעולם והיא תיגע בי מקרוב, תפרק את הקהילה ואת המועצה שנהניתי לחיות בה ולגדל בה את בנותיי בשבע השנים האחרונות.

לאחר ששבעתי מהפלאפל הטעים (מזנון השכונה הידוע בשמו העממי "הפלאפל הכתום") שיתפתי את חברתי אפרת בכל מיני רעיונות שיש לי, אינספור רעיונות לחיזוק הקהילה, לחיזוק העם, לחיזוקי העצמי, יש מלא דברים שאני יכולה לעשות כמו להנחות מעגלים לקירוב לבבות ולכנס נערות ונשים יחד לפסטיבלים וריטריטים מרפאים. אבל אפשר גם לא, אמרתי לה. אפשר גם שלא אעשה הפעם.

מעולם לא הייתי במצב כזה, של הכרות עם כל כל כך הרבה אנשים שנרצחו ככה בפתאומיות ביום שבת אחד בהיר ושטוף שמש. שלושה חודשים אחרי הטבח אני מעבדת את גודל האסון, לומדת איך להתמודד עם כאב כל כך גדול על אנשים טובים שהכרתי ונרצחו באכזריות בלתי נתפסת, בניהן נערות שהיו מטופלות שלי, הורים שהדרכתי, קולגות שעבדו איתי בבית הספר האזורי, חברים לכיתה ולשכבה של ביתי הבכורה, המורה המיתולוגי למוסיקה של בנותיי וגם חברתי הטובה תמר קדם סימן טוב וכל בני משפחתה. כמו תמר, גם אני יזמת בנשמה ולכן הרעיונות לעשייה לא מרפים ממני, עשייה שאני יודעת שיכולה לעזור לצמוח מהכאב הנורא הזה, אבל כוחות ליישום אין לי עדיין ואני נאלצת פשוט לקבל את קיומו של הכאב, לנשום אליו, לנשום אותו ולסמוך על הטבע ובוראו שיש תכלית לכאב הזה והוא יבנה בתוכי משהו בלי שאממש כאן ועכשיו את הרעיונות שלי.

"מה התכלית של זה הכאב? אם לא לנענע לי את הלב? ששקע בתרדמה, וזה זמן רב שלא החסיר פעימה.…" / שולי רנד

בתמונות הנוי והיופי החדש מסביבי משככים מעט את הכאב.

כותבת לזכרן של חברותיי תמר קדם סימן טוב ז"ל, ג'ודי ויינשטיין ז"ל מקיבוץ ניר עוז, ומירה שטהל ז"ל מקיבוץ כפר עזה.

לזכרן של שלושת בנות המשפחה יהל שרעבי ז"ל(בת 13), נויה שרעבי ז"ל(בת 16) ואימן ליאן שרעבי ז"ל מקיבוץ בארי. ועם תפילה לשובו של אב המשפחה הנעדר- אלי שרעבי ושל כל הנעדרים והחטופים.

לזכרם של דורון מאיר ז"ל ובתו מור מאיר ז"ל מקיבוץ נירים, לזכרם של שלומי ושחר מתיאס ז"ל מקיבוץ חולית.

לזכרו של עידו אבן ז"ל (בן 14) מקיבוץ בארי, לזכרו של שגיא זק ז"ל (בן 14) מקיבוץ כיסופים.

לזכרם של תום גודו ז"ל, מקיבוץ כיסופים, לזכרו של דביר קרפ ז"ל מקיבוץ רעים ולזכרו של רודי סקריסבסקי ממושב אוהד.

סליחה על שנאלצתם לשלם בחייכם ולחוות כזו אכזריות לפני מותכם, אמן ואתם במקום טוב יותר כרגע. תודה על האור שהייתם עבורנו בחייכם, ועל האור שזכרונכם מותיר בנו.

תהיו בליבנו לעד.

פוסטים נוספים

# מסרים, סיפורים

אני כיתת כוננות בלי נשק.

# למען הקהילה, מסרים

על התמודדות מחזקת עם טראומה