מאמי

כשהייתי ילדה התבאסתי שלא היה לי שם חיבה, הייתי פשוט רעות. לא נושי, לא נוני, לא מתוקית ולא מתוקה.
רק רעות.
כשבגרתי הסברתי לעצמי את העניין בכך שחוסר בשם חיבה קבוע תאם את היותי "ילדה הורית", כזו שהיא בתפקיד הילדה הבוגרת בבית ולאחת כזו אין מקום להיות נוני או נושי.
בבית הספר היסודי אפילו בשמי הפרטי לא הצליחו לקרוא לי, המורות היו מתבלבלות באופן קבוע עם שם משפחתי וקוראות לי "שלומית" .
כשהתגייסתי לצבא לראשונה זכיתי בשם חיבה בגלל שה- ש' וה- ו' בשם משפחתי התחברו להן יחד על הדיסקית וגרמו למ"כיות לקרוא לי בטעות רעות "עלומי" במקום רעות "שלומי".
אני זוכרת את עצמי רוקדת עם תנועות גדולות מוגזמות ומצחיקות בתוך מעגל גדול של חברות מהטירונות כשהן שואגות בשמחה: "עלומי! עלומי!"
לא נוני ולא נושי אבל כינוי ראשון שהרגשתי שיש בו הרבה מן החיבה שלהן כלפיי.
אחרי הצבא עבדתי בבית קפה מתוק ברחובות, חברה טובה שעבדה איתי בו החלה להפתעתי לקרוא לי "רעותה".
"רעותה" היא הייתה קוראת לי ""שני הפוך בבקשה ופאי פירות יער" ואני נעניתי בחיוך גדול לקריאתה ובקשתה.
לאחר שעזבתי את עבודתי בבית הקפה שם החיבה שלי "רעותה" נעלם מחיי, בדיוק כפי ש "עלומי" נעלם לאחר שהטירונות הסתיימה.
כשהכרתי את עמית לקראת גיל 30 הוא הרבה לקרוא לי קוקי, הוא קרא לי כל כך הרבה פעמים קוקי שלפעמים חשבתי שאולי הוא לא זוכר איך קוראים לי 
לאחר שלוש שנים של זוגיות הפכנו להורים וה"קוקי" פתאום נהיה "מאמי".

"מאמי איפה הסוכר?"
"מאמי יש בכלל סוכר?"
"מאמי צריך לקנות סוכר"
"מאמי את שומעת?"
"מאמי?…."

***
הטקסט נכתב בסדנת הכתיבה של הסופרת שרון גרינברג ליאור, זמן מה לאחר כתיבת הטקסט נזכרתי שכן היו לי שמות חיבה כילדה.
אבא שלי נהג לקרוא לי "אליזבת טיילור", "נסיכת הנילוס" ו "ברברה סטרסיינד" -שמות חיבה מכובדים שמאוד אהבתי. הוא נהג לקרוא לי כך כשהייתי מואילה בטובי לצאת מחדרי ולהצטרף אליהם לסלון.
גם בת דודתי דקלה קוראת לי מאז שאני זוכרת את עצמי "רעותה", כך ששם החיבה הזה לא היה חדש לי, אבל לא זכרתי את זה בזמן כתיבת הטקסט.

אני מבינה ששכחתי את שמות החיבה מהילדות שלי בגלל סיפור שאני מספרת לעצמי עליה כבר הרבה מאוד שנים. בזכות הכתיבה וההיזכרות אני מבינה שלא הייתי רק "ילדה הורית" אלא גם ילדה ילדית, בדיוק כפי שהילדות שלי לא הייתה רק ילדות של בדידות, קושי ודחיה, לא רק קראו לי "שמנה" בבית ספר, לא רק לא היו לי חברות, לא רק לא הייתי מקובלת, ולא הייתי רק תולעת ספרים אלא הייתי גם מוקפת ועטופה בהמון אהבה מהוריי, סבתי, ודודותיי. הייתה לי ילדות מלאה במשחק וצחוק מתגלגל עם חברות מהשכונה ובנות הדודות שלי. הייתה לי ילדות מבורכת.

איך הייתה הילדות שלכן?

בתמונה- מאמי ומאמי

פוסטים נוספים

# בני נוער, הורים, למען הקהילה, מסרים, סיפורים

מי מוכן לפגוש את הפחד?

# הורים, למען הקהילה, מסרים, סיפורים

על שיווק והצלחה עסקית נשית