המפונים

באחת ההרצאות שהעברתי השנה נשאלתי מדוע קראתי להרצאה "אל תקראו לי מפונה",

עניתי בקצרה כי כל פעם שקראו לנו בקיבוץ "המפונים" זה כיווץ לי את הלב והזכיר לי את הפאסיביות והכפייה שהיא מנת חלקם של כל מי שעובר טראומה. זו אופיה של טראומה, היא נכפית עלינו. לכן הדרך להירפא ממנה היא להגדיל את יכולת הבחירה שלנו, לבחור אם ומתי לחזור הבייתה, לבחור בדרך שלנו להתחזק ולהשתקם, איך יקראו או לא יקראו לנו וכו'

להיקרא "מפונים" זה פאסיבי ועלול לשמור אותנו באותו מקום שנכפה עלינו בעל כורחנו- בהישרדות וחסרי אונים.

לא הרבה זמן אחרי אותה הרצאה חברה הזמינה אותי להצטרף אליה כמלווה לטיול עבור פצועיי המלחמה, גם הפעם התכווצתי למשמע התואר שאותם חיילים לוחמים קיבלו.

ביקשתי ממנה שתציע ליזם הטיולים להשתמש בשם חדש- טיול למחלימי צה"ל.

נכון, זה לא תואר מוכר, הוא לא מתגלגל על הלשון, אבל הוא יכול לשנות נקודת התייחסות ולחזק את תהליך הריפוי של החיילים המתוקים שלנו שמי יודע מה הם עברו בשדה הקרב, ועם מה נפשם מתמודדת בימים של אחריי… מעבר לפציעה הנראית לעין.

****

פוסטים נוספים

# בני נוער, הורים, למען הקהילה, מסרים, סיפורים

מי מוכן לפגוש את הפחד?

# הורים, למען הקהילה, מסרים, סיפורים

על שיווק והצלחה עסקית נשית